פסק-דין בתיק ב"ל 40364-04-10

1.       לפנינו תביעה ובה עותרת התובעת להכיר בה כזכאית לקצבת תלויים לאחר פטירת בעלה - המנוח מרדכי הררי ז"ל (להלן - המנוח).

המסגרת העובדתית

2.       ואלה עובדות המסגרת הרלוונטית לעניננו:

א.      המנוח, יליד 1945, עבד במשך 27 שנים (משנת 1981) בחברה משפחתית שעיקר עיסוקה יבוא ושיווק אביזרים לרכב (להלן - החברה).

ב.       ביום 27.6.07 נפגע המנוח בתאונת עבודה ונקבעו לו 24% נכות צמיתה. למן יום זה המנוח לא שב לעבודה ושהה בתקופת אי כושר.

ג.        ביום 12.12.07 פוטר המנוח לרגל מעברה של החברה לצפון הארץ ומועד סיום יחסי עובד ומעביד נקבע ליום 30.12.07. עם פיטוריו ניתן למנוח להבין כי כל זכויותיו, ובכלל זה פיצויי הפיטורים, ישולמו.

ד.       ביום 30.12.07 הסתיימו יחסי העבודה שביין המנוח לבין החברה.

ה.      לטענת התובעת, המנוח - שבאותה עת קיבל מהנתבע רק קצבה בסך של כ- 1,300 ש"ח, הסתמך כלכלית על פיצויי הפיטורים ביודעו כי סיכוייו למצוא עבודה, נוכח גילו ומצב בריאותו, קלושים.

ו.        הימים מאז ניתוק יחסי העבודה חלפו ופיצויי הפיטורים לא שולמו, נוכח קשיים כלכליים של החברה. למעשה, שמועות אלה על הקשיים הכלכליים התעוררו עוד קודם לפיטורים. לטענת התובעת, חרף השמועות האמורות והדחיה ב'לך ושוב' בתשלום פיצויי הפיטורים, המנוח היה בטוח כי נוכח שנות עבודתו הרבות והקשרים עם בעלי החברה פיצויי הפיטורים ישולמו לו לבסוף.

ז.        בבוקר יום 27.2.08 - יום חמישי בשבוע, מסר בנו של המנוח למנוח בשיחה טלפונית כי ככל הנראה לא יהיה מנוס מתביעה כנגד החברה לתשלום פיצויי הפיטורים זאת נוכח מידע שהגיע ולפיו החברה רוקנה את קופת הפיצויים ולא יהיה לה ממה לשלם את פיצויי הפיטורים, לו ולעובדים נוספים. לטענת התובעת המנוח קיבל את הידיעה בצורה קשה באופן המהווה 'ארוע חריג'. לטענת התובעת, למן הארוע החריג היה המנוח נסער ושרוי בהלם כמי ש'בגדו' בו.

ח.      במוצ"ש, 1.3.08, המנוח ישן בגפו, משהתובעת ישנה אצל ביתה על מנת לסייע לה עם הילדים. ביום ראשון, 2.3.08, בשעה 8:00 - 8:30 חזרה התובעת לבית, מצאה את הקומקום החשמלי עם מים חמים וכשנגשה לחדר השינה מצאה שם את המנוח שוכב עם שמיכה ועם משקפיים כשהטלוויזיה דולקת וללא רוח חיים. אמבולנס שהוזעק לבית קבע את מותו של המנוח בשל ארוע לבבי.

3.       תביעה התובעת נדחתה, ובעקבות כך הוגשה התביעה הנוכחית. למעשה שתים הן המחלוקות שבפנינו - הראשונה ולגביה נסובו עיקר הראיות, היא האם ארע למנוח 'ארוע חריג' שגרם לפטירתו; השניה והיא השאלה המקדמית, האם נוכח העובדה כי יחסי עובד ומעביד נותקו כבר ביום 30.12.07 ניתן לראות ב'ארוע החריג' (אפילו ארע) בבחינת תאונת עבודה. מטבע הדברים נתחיל עם השאלה המקדמית.

השאלה המקדמית

4.       חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק), מעניק זכויות שונות לנפגעי עבודה, ובכלל זה זכות לריפוי, החלמה ושיקום (ס' 86 לחוק), זכות לקבלת דמי פגיעה (ס' 92 לחוק) ולאחריהם קצבת נכות או למענק (ס' 104 לחוק). זכויות אלה מוענקות ל'מבוטח' בשל 'פגיעה בעבודה'. בין מי שהוא 'מבוטח' נמנה, לפי ס' 75 לחוק, גם 'עובד'. מכאן שמי שטרם הפך ל'עובד' ומי שכבר אינו עוד בגדר 'עובד', אינו מבוטח. ולכן, כעקרון, אם הוא נפגע בשל ארוע שיכול לעלות כדי 'פגיעה בעבודה' לו היה באותה עת עובד, הוא לא יחשב כמי שנפגע בעבודה.

הדברים הובהרו, בעמדת הרוב בפסק הדין בענין אהרוני מפי כב' השופט פליטמן, כתוארו אז, ולפיהם "אנו סוברים, שעקרונית, תקופת ביטוחו של העובד בנפגעי עבודה, מסתימת, עם תום תקופת העסקתו אצל מעבידו ולא משתרעת מעבר לכך". הטעם לעקרון זה הוצג גם בענין גרוסמן שקבע כי החוק בא להבטיח סיכוני עבודה ולא סיכונים לאחר פקיעת יחסי עובד-מעביד "אלא אם כן מדובר באירוע שאירע בסמוך לאחר תום תקופת העבודה ובנסיבות מיוחדות".

האופן בו מוארך הביטוח, כך לפי הנפסק בענין גזלה , הוא על דרך ראיית יחסי העבודה כנמשכים "באופן קונסטרוקטיבי". בפסיקה לא נקבע מהו פרק הזמן שיחשב בגדר 'בסמוך' לאחר תום תקופת העבודה'. בענין טישלר הושארה השאלה בצריך עיון. אך מהדוגמאות שנתן בית הדין הארצי בענין גזלה עולה כי הכוונה לפרק זמן קצר (לפי הדוגמאות שם, של ימים בודדים) בסמוך לאחר מועד הניתוק הפורמלי של היחסים.

5.       קודם שנכריע בשאלה במקרה שלפנינו ראוי שנסקור את המקרים שהתעוררו בפסיקה:

א.      ענין גזלה - שם התקבלה תביעת עובד שפוטר ביום 15.10.80 על אתר. ביום 16.10.80, לאחר ניתוק יחסי העבודה באופן פורמלי, ניגש העובד עם ועד העובדים לבירור סיבת הפיטורים. באותו מעמד ארעה 'שיחה מרגיזה' (הארוע החריג) שבעקבותיו - כך לפי הטענה, אושפז העובד ביום 18.10.80 בשל ארוע לבבי.

ב.       ענין אהרוני - נדחתה ברוב דיעות תביעה של עובד אשר לטענתו ארע לו 'ארוע חריג' בעבודה מעט למעלה משנתיים אחרי סיום עבודתו.